על הדרוזים
דרוזים (בערבית: دُرُوز, דֻרוּז, צורת היחיד: دُرْزِيّ, דֻרְזִיּ) הם בני עדה במזרח התיכון המקיימים דת ייחודית שהתפצלה מהאסלאם השיעי במאה ה-11.
הדרוזים הם דוברי ערבית בניב המיוחד להם, הדומה לניבים סוריים של ערבית. כמעט כל הדרוזים חיים באזור הגאוגרפי הכולל את סוריה, לבנון וצפון ישראל. התיישבותם הררית, במטרה להישמר מאוכלוסייה עוינת. רובם אזרחים סוריים, אך יש קהילה דרוזית גדולה מבין אזרחי לבנון. בסוף שנת 2011 נמנו כ-130 אלף דרוזים מבין תושבי הקבע בישראל, מהם למעלה מ-100 אלף אזרחים ישראלים, והיתר תושבי רמת הגולן. מהניגיהם הרוחניים כיום הם השיח' מוואפק טריף, וקאדי בית הדין השרעי השיח' נעים כמאל הנו.
מוצאם של הדרוזים
אף על פי שמוצא הדת הדרוזית הוא במצרים, לשבטים אשר קיבלו על עצמם את הדת הדרוזית שני מקורות מוצא עיקריים מחצי האי-ערב:
- שבטים שהגיעו מצפון חצי האי ערב - ונקראים קייסים.
- שבטים שהגיעו מדרום חצי האי ערב - ונקראים ימנים.
מוצא הדת הדרוזית
הדת הדרוזית החלה כתנועה באיסמאעיליה שהושפעה בעיקר מהפילוסופיה היוונית ומהגנוסיס. הדרוזים נקראים גם "בַּנו מערוף" (بنو معروف) ו"אלמווחדון" (الموحـّدون - "בני אמונת הייחוד" כלומר, המונותאיסטים). חלק מהם אומרים שמקורה של העדה הדרוזית בפלג האסמעיליה (الإسماعيلية) של האסלאם השיעי. על פי המחקר, הדת הדרוזית התגבשה במצרים בתקופת שלטונו של הח'ליף הפאטימי השישי, "אל-חאכם באמר אללה" (השופט במצוות האל, الحاكم بأمر الله) בין השנים 1021-996.
לפי המסורת הדרוזית אין מדובר בדת חדשה, אלא רק בהופעה מחודשת של אמונה מונותאיסטית עתיקה ומזוככת, שלפיה האל אחד והוא אינו נתפס בשכל האנושי. על-פי האמונה הדרוזית, נביאי האמונה הזאת התגלו רק במקרים נדירים. הדרוזים מאמינים כי ההיסטוריה האנושית מחולקת לשבע תקופות, שבכל אחת מהן פעל נביא ולידו "יודע חכמת נסתר" שהעביר ליחידי סגולה את רזי הדת. שני זוגות כאלה המוכרים גם למי שאינו דרוזי הם: משה (מוסא) ויתרו (שועייב), וכן מוחמד ועלי. על פי האמונה הדרוזית, בימי אל-חאכם באמר אללה ניתנה ההזדמנות האחרונה להצטרפות ל"מווחודון", וכיום אין לאיש אפשרות להצטרף לדת הדרוזית אלא אם נולד כדרוזי.
על פי האמונה הדרוזית, בתקופתו של אל-חאכִם באמר אללה הופיעו ארבעה מבשרים שונים, אך שלושת הראשונים בהם הכינו את הקרקע להגעתו של המבשר הרביעי, הגדול מכולם, חמזה בן עלי (حمزة بن عليّ). כשהיה חמזה בן עלי בן 20 בא לחצרו של אל-חאכם באמר אללה והתקבל מיד על ידי המושל. בשנת 1017הכריז אל-חאכם באמר אללה על חמזה בן עלי כאימאם של דת המווחדון.
בפברואר 1021 נעלם אל-חאכִם באמר אללה. היעלמותו של הח'ליף היא עדיין פרשה עלומה. על פי חלק מן ההיסטוריונים הח'ליף נרצח, אך על פי האמונה הדרוזית, באחת מהרכיבות השגרתיות על סוסו והתייחדותו של אל-חאכם באמר אללה עם האל, הוא נעלם לזמן רב מן הרגיל. המאמינים שיצאו לחפשו מצאו את בגדיו עומדים מכופתרים באוויר, בלי שהוא היה בתוכם. המסורת אומרת כי אל-חאכִם באמר אללה נעלם במתכוון וכי הוא מסתתר כאות מבחן לעמידתם של המאמינים, אולם הוא עתיד להופיע ב"אחרית הימים". (ראו גם "מהדי").
22 שנים לאחר מכן, יורשו השני של אל-חאכִם באמר אללה נתן בפעם האחרונה למעוניינים הזדמנות להצטרף אל חבר המאמינים הדרוזים. באותה תקופה הצטרפו מספר שבטים חזקים באזור הלבנט אשר מאז ומעולם שמרו את ענייניהם להם ולא התערבו בנעשה במקומות אחרים כל עוד לא עמדו בפני סכנה. ההצטרפות אל הדרוזים אפשרה להם ביתר שאת את ההתבדלות מהאחרים והלכידות הפנימית.
מקור השם "דרוזים"
בכתבי בנימין מטודלה מ-1167 צוין כי הדרוזים הם שוכני הרים, מאמינים בגלגול נשמות ואוהבי יהודים.
על פי המסורת הדרוזית, אחד מהמצטרפים החדשים לדת המווחדון היה נשתכין א-דרזי (نشتكين الدرزي) הידוע גם בשם מוחמד בן אסמאעיל א-דרזי (محمد بن إسمـاعيل الدرزي). בתחילה פעל א-דרזי בתיאום עם שאר מפיצי הדת, אך לאחר מכן ראה בעצמו את התגלמות האל והחליט להקים דת אחרת. המלחמה בא-דרזי לא איחרה לבוא והוא הובס בידי חמזה בן-עלי. בסופו של דבר נקראו מאמיני המווחדון בפי המוסלמים על שם א-דרזי, ומכאן השם "דרוזים".
יש גרסאות נוספות לגבי מקור השם, וגם הדרוזים עצמם אינם תמימי דעים לחלוטין בעניין זה. לפי אחת הגרסאות, א-דרזי אכן הפיץ דת שקרית והדרוזים כונו על שמו כדי להשפילם ולהראות את נחיתותם מול המוסלמים. לפי גרסה אחרת, א-דרזי דווקא הפיץ את דת המווחדון בדבקות ולכן הדרוזים נקראים על שמו.
הדת הדרוזית
הדת היא סודית, וידועה רק לחכמים ("עוקאל" - משכילים, ידענים, נבונים), שהם מיעוט העדה; שאר ההדיוטות ("ג'והאל" - בורים) אינם מכירים את הדת. ספרי הדת הדרוזיים שמהם נלמדים רזי הדת נקראים אגרות החוכמה. הספרים מועתקים אך ורק בכתב יד, הנכתב על קלף על ידי סופר המוכשר לכך, והם נשמרים בסוד על ידי ה'עוקאל' וכך הם חמשת חומשי ספרי. בית התפילה הדרוזי נקרא ח'לווה (خَلْوَة) ורק העוקאל (זקני הדת והמשכילים) רשאים להתפלל שם. ילדים דרוזים עד גיל 15 רשאים גם הם להיכנס אל הח'ילווה, כיוון שבגיל 15 הם מחליטים אם להיות דתיים או חילוניים (ג'והאל), ולפני כן הם יכולים "להתרשם" מהחיים הדתיים. לעומת זאת, אין מניעה "לחזור בתשובה" או להפוך לחילוני, אך לדתי שהופך לחילוני אסור לגלות את עיקרי הדת. מתחילת הפצתה של הדת ועד לשנת 1043, הופצו יסודות הדת. במשך 24 שנה הדת קיבלה מצטרפים חדשים, ולאחר מכן, עקב רדיפות, ננעלו שערי הדת ומאז הדרוזים אינם מקבלים מאמינים חדשים ורואים בחומרה נשואי תערובת. אדם המתחתן עם לא דרוזי או מוליד ילדים עם לא דרוזי, נחשב כלא דרוזי וכן ילדיו לא יהיו דרוזים, ולרוב לא מתקבל במשפחתו או בחברה.
הדרוזים מאמינים שהיו שבעה נביאים בתקופות שונות: אדם, נח, אברהם, משה, ישו, מוחמד ומוחמד בן איסמאעיל, שהוא מייסד כת האיסמאעיליה באסלאם. דברי כל אחד מהנביאים משלימים את קודמו, וביחד הם מצטרפים לכדי אמונה אחת. בכל תקופה היה אדם שהיה המשכיל, לדוגמה: בתקופת משה, חותנו יתרו היה המשכיל.
המקומות הקדושים לדרוזים הם קברי הצדיקים ומייסדי הדת. חלק מתוכם בישראל וחלק נמצא בדרום לבנון.
אף על פי שמקורה של הדת הדרוזית מתבסס על שלוש הדתות השמימיות, היא דת ייחודית לכל דבר. הדרוזים חוגגים את חג הקורבן במקביל למוסלמים, אולם מנהגי החג אצלם שונים. לפי האמונה הדרוזית, מותר לקיים מצוות של דת אחרת ולהעמיד פנים כמאמינים בדת אחרת אם בני אותה הדת מאיימים על חייהם.
הדרוזים חוו במרוצת השנים יחס עוין ולעתים גם אכזרי מצד המוסלמים האדוקים. היות שהדרוזים היו בראשית דרכם עדה קטנה ומסוגרת, הם סבלו מיחס עוין במיוחד. הדת הדרוזית יצרה פתרון שאומץ ב"אורח חייהם": ה"תקייה" - החובה של הסתרת הדת בעת צרה ומשבר בעזרת טשטוש מבחינה חיצונית של אמונתם כך שהם יכולים לדמות לסביבתם. עיקרון זה שימש במשך השנים בסיס להתנהגות הפוליטית של הדרוזים.
הדרוזים אימצו הרבה מנהגים דתיים משאר הדתות לרבות נישואין, גירושין, ברית מילה וקבורה.
עיקרי הדת
רב הנסתר על הנגלה, אולם חוקרים, בעיקר חוקרים צרפתים שהגיעו לכתבי הקודש הדרוזיים אחרי דיכוי המרידה בהר הדרוזים, מצאו מספר נושאים, ובהם:
מצוות
שבע מצוות (תעאלים) הדרוזים הן:
- שמירת הלשון - (היה תהיה לשונך לשון אמת, בערבית: صِدْق اللسان) כנות, נאמנות להבטחה, הימנעות מרכילות ושמירת סוד.
- הגנה על האחים - עזרה לדרוזי כשהוא נתון בצרה (פיזית, או רוחנית; מקביל להגד "לא תעמוד על דם רעך").
- הימנעות מעבודת אלילים וצלמים.
- התנערות מן השטן והימנעות ממעשי רשע.
- ייחוד האל בכל עת.
- קבלת מעשי האל.
- השלמה מוחלטת עם הגזירות הנסתרות והנגלות של האל (דטרמיניזם).
מצוות אלה מתאימות מאוד לאורח חיים צבאי, במיוחד שתי המצוות הראשונות. זוהי אחת הסיבות לכך שהדרוזים בולטים כאנשי צבא בכל הארצות שבהן הם חיים, כולל במדינת ישראל. מצוות "שמירת הלשון" מחייבת את הדרוזים לומר אמת, ולכן נמנעים הם מלהסתיר ליקויים, וזה מאפשר להם להפיק לקחים. מצוות ההגנה על האחים יוצרת אצלם אחווה ורעות החיוניים להוויה הצבאית ולמלחמה. הדרוזים גם מאמינים בגלגול נשמות ובגורל שאין להימנע ממנו, ולכן עוצמת הפחד מהמוות פחותה אצלם מאשר אצל אנשים שאינם דרוזים. הדרוזים מאמינים בקדושת הנשמה ולא בקדושת הגוף שכן הגוף הוא כמו ספינה שחולפת ומתבלה עם הזמן, ואילו הנשמה היא שתגיע לחשבון בבית דין מעלה באחרית הימים.
הלכות
לדרוזים הלכות שונות, חלקן "הלכות התנהגות". הדרוזי הדתי צריך לגלח את ראשו ולכסותו במצנפת, אינו מגלח את שפמו, ונמנע מאכילת צמחים ומאכלים משכרי חושים, חזיר וכל חיה אחרת שאינה מעלה גרה, משתיית משקאות חריפים ומעישון (וזה חל גם על אלה שאינם דתיים). רוב ההלכות החמורות ביהדות ובאסלאם חלות גם כן על הדרוזים : מעלה גרה, מפריס פרסה, גיד הנשה, בשר טמא, ברית מילה, קדושת הנשמה, נשיאת שם ה' לשווא, ורבים עוד.
חכמי הדת מבקרים בבית התפילה הדרוזי (ח'לווה) בכל ימות השבוע כמתאפשר, ובמיוחד בערב שישי (יום חמישי). בח'לווה אין רהיטים או קישוטים, רק שטיחים לישיבה כרמז לצניעות. בישיבות אלו מטיפים חכמי הדת דברי מוסר. כמו כן, קבועות בדת מספר "הלכות התנהגות":
- איסור על שתיית משקאות משכרים ונטילת סמים.
- איסור על עישון ועל הימורים.
- איסור על ראוותנות.
- הסתפקות במועט, צניעות והתרחקות מהוויות העולם.
- שמירה על כבוד האישה וכבוד המשפחה.
- נדיבות, הכנסת אורחים ועזרה לנזקקים.
- הימנעות מדברי רכיל וניבולי פה.
חגים
לדרוזים מספר חגים[1].
- הדרוזים חוגגים את חג הקורבן (עיד אלאדחא) בתאריך זהה לחג המקביל אצל המוסלמים (אם כי מנהגי החג אצלם שונים). זה החג החשוב ביותר לבני העדה. מקובל לברך בחג זה באחת מהברכות: כֹּל עאם ואינתום בח'יר או כֹּל סאנה ואינתום סאלמין.
כמו כן, לדרוזים יש מספר חגים המיוחדים להם, הנחגגים בתאריכים קבועים לפי לוח השנה הגרגוריאני:
- חג הנביא שועייב - נחגג במשך ארבעה ימים החל מה-24 באפריל, במתחם נבי שועייב ליד טבריה. היום הראשון מיועד לקיום תפילות על ידי דתיים בלבד ושלושת הימים הנותרים לכלל העדה. הנביא שועייב מזוהה עם יתרו חותן משה. על פי המסורת הדרוזית, שועייב הוא יתרו, המוכר גם בכינויים נוספים (רעואל, פוטיאל, חבר); לפי המסורת, הוא נולד בחצי האי ערב, נדד ברחבי הסהר הפורה בהטפה לצדק ולאמונה מונותאיסטית, נקבר במקום פטירתו. לטענתם יתרו לא התגייר.
- חג הנביא סבלאן - נחגג ב-10 בספטמבר בקבר הנביא סבלאן (על פי טעות נפוצה הוא זבולון בן יעקב, אבל אמאם אלבדר מבית הדין השרעי הדרוזי בחיפה סתר טענה זאת), ליד הכפר חורפיש. מקובל לברך ביום זה בברכת זיארה מקבולה.
- חג הנביא אלח'דר - ב-25 בינואר חוגגים הדרוזים בישראל בקבר אלח'דר (אליהו הנביא) שבכפר יאסיף שליד עכו. אלח'דר הוא הנביא השני בחשיבותו על פי המסורת הדרוזית.
- חג הנביא אל יעפורי - נחגג ב-25 באוגוסט בנבי יעפורי שנמצא במטעי התפוחים בין הכפרים מסעדה ומג'דל שמס ברמת הגולן. באותו תאריך מקיימים אנשי הדת הדרוזים אסיפות ותפילות, ודנים בענייני דת ועדה.
- צעדת הנביא אבו אברהים - נחגג החל משנת 2007 ב-6 ביולי כל שנה במתחם מקאם הנביא אבו אברהים בדאלית אל-כרמל.
חג הקורבן וחג הנביא שועייב הם חגים עממיים שנחגגים בקרב העדה כולה. יתר החגים מצוינים על ידי העוקאל (חכמי הדת). בישראל מקובל להחשיב את כל החגים המוזכרים לעיל כימי מנוחה בבתי ספר של העדה הדרוזית ועבור עובדי מדינה דרוזיים.
דגלם של הדרוזים מורכב מחמישה צבעים: הירוק מסמל טבע, האדום - אהבה, הצהוב - חיטה, הכחול - מים והלבן - טוהר.
טקסי נישואין
הליכי הנישואין דומים בקווים כללים לאלה המקובלים בכלל החברה הערבית. התופעה הבולטת ביותר בהליכי הנישואין היא העובדה שאין בני הזוג רשאים ליצור ביניהם מערכת קשרים חברתית טרם שנישאו זה לזו, וכל עוד לא נערך "העקד" שהוא האקט הדתי המקשר ביניהם, אין הם רשאים להיפגש ביחידות. תופעה אחרת, הבולטת במיוחד בקרב הדרוזים, היא ההקפדה לקבל את הסכמתה החופשית של הכלה לנישואין. התקשורת בין הגבר לאישה נעשית באמצעות הוריו (בעבר). אלה, יחד עם נכבדי המקום, פונים להורי הנערה בבקשה כי ייאותו לנישואין. אם ניתנה הסכמתם החיובית, נערך מפגש של שתי המשפחות ומכריהם הקרובים בבית הורי הכלה. במפגש כזה נוהגים לסכם את התנאים שעל החתן למלא כדי לזכות בכלתו, כגון: גובה המוהר, מקום ותנאי מגורים או פרטים אחרים הנוגעים לעתים בענייני דת וחברה, והחשוב מכל - קביעת המועד לעריכת העקד. העקד נערך על ידי אימאם המקום, הרושם על טופס את פרטי הצדדים, התנאים שנקבעו ביניהם, עדים ואת הסכמתה המחודשת של הכלה לנישואין. רישומים אלה נחתמים. בדרך כלל, נאמרת "סורת אל-פאתחה", הפרק הפותח את הקוראן. מכאן ואילך רשאי החתן לבקר אצל כלתו כל אימת שירצה בכך, אך עדיין אין היא עוברת לביתם המשותף, כל עוד הוא לא מילא אחר התנאים שנקבעו.
האוכלוסייה הדרוזית
מראשית קיום העדה היו נתונים הדרוזים לרדיפות קשות שגרמו להגירתם ממצרים ולהתיישבותם בדרום לבנון. לאחר מכן עברו רבים מבני העדה לאזור הרי שוף שבהר הלבנון, אשר קיבל את הכינוי "הר הדרוזים הלבנוני" (להבדיל מהר הדרוזים שבסוריה). במאה השמונה עשרה, בעקבות מלחמת אחים שפרצה בהר הלבנון בין הדרוזים למארונים ובין שני שבטים דרוזיים החלה הנדידה הגדולה של הדרוזים לסביבות החוראן בדרום מערב סוריה, באזור הידוע כיום כ"הר הדרוזים" ובו מתגוררת מרבית האוכלוסייה הדרוזית.
כיום ישנם בעולם מעל מיליון מאמינים דרוזים אשר מפוזרים בכל העולם. רוב הדרוזים מרוכזים בסוריה (כחצי מיליון), לבנון (כ-400 אלף) וישראל (כ-118 אלף), ומיעוטם בירדן וארצות הברית וישנן גם קהילות דרוזיות גדולות בארצות דרום אמריקה.
הדגל הדרוזי
הדגל הדרוזי הוא סמלה של הדת הדרוזית ומייצג למעשה את האמונה הדרוזית ואת בסיסה. ישנן שתי צורות שונות לדגל הדרוזים. האחת, דגל רגיל - והאחרת, דגל בצורת כוכב בעל חמישה קודקודים. בשתי הצורות באים לידי ביטוי חמישה צבעים: ירוק, אדום, צהוב, כחול, ולבן, כאשר לכל צבע משמעות מיוחדת ומרכזית החשובה לדרוזים. אדום: מסמל את הגבורה, האומץ והאהבה. צהוב: הידע, ההארה והחיטה. ירוק: אדמה וטבע. כחול: סבלנות, סלחנות, אחווה, שמים ומים. לבן: שלום וטוהר
הדרוזים בישראל
על פי המסורת, דרוזים יושבים בארץ ישראל מאז המאה ה-11, אולם התבססות היישוב הדרוזי חלה בעת שלטונם של הדרוזים בלבנון וצפון ארץ ישראל ובייחוד בתקופתו של האמיר פחר א-דין השני מבית הנכבדים הדרוזי בית מען.
יחסי הדרוזים עם היהודים בארץ ישראל היו טובים מאז ומתמיד. בתקופת המנדט הבריטי נקטו הדרוזים עמדה ניטראלית כלפי הסכסוך בין היהודים לערבים ולא השתתפו במאורעות של שנות העשרים והשלושים. העמדה הניטראלית של הדרוזים הביאה את ראשי היישוב לפנות אל הדרוזים בהצעה לשכנות טובה ויחסים תקינים. בתקופת מאורעות תרצ"ו – תרצ"ט היו מרבית הדרוזים רחוקים ממוקדי המרד ולא הושפעו מהלך הרוח הקיצוני של מנהיגי המרד.
בשנת 1957 הוכרו הדרוזים בישראל כעדה דתית מבחינה רשמית, דבר שלא זכו לו באף מדינה אחרת, ומאותה שנה הם משרתים ב שירות חובה. ב-1961 הוקמה מועצה דתית דרוזית, נכון ל-2015 היא מונה ששים אנשי דת דרוזיים. ב-1962 נחקק חוק בתי הדין הדרוזים, מכוחו פועלים בתי הדין הדתיים הדרוזיים. הדרוזים נהנים מייצוג יתר בבית המחוקקים. במהלך כהונת הכנסת השמונה עשרה, הגיע ייצוגם לשיא של שישה חברי כנסת[2], פי שניים וחצי משיעורם באוכלוסייה.
ביוני 1967 כבשה ישראל חלק ניכר מרמת הגולן ובכלל זה את הכפרים הדרוזיים בצפון הרמה, שבהם חיים היום כ-20,000 נפש. הכפרים הם: מג'דל שמס, מסעדה, בוקעתא ועין קנייא.
היחסים בין השלטון הישראלי לבין הדרוזים ברמת הגולן נוחים בדרך כלל, בין היתר הודות לכך שבישראל כבר התקיימה ב-1967 קהילה דרוזית גדולה שהשתלבה בחיי המדינה. בשנת 1981 התקבל חוק הגולן שסיפח למעשה את הגולן למדינת ישראל. הדרוזים ברמת הגולן קיבלו את החוק במחאה חריפה והכריזו על שביתה כללית, אם כי 5 ראשי יישובים דרוזים בגולן הצטרפו כבר ב-11 בינואר 1978 לקריאתם של ראשי היישובים היהודיים בגולן - לספח את הגולן לישראל באופן מלא[3]. לפי הסטטוס קוו הנוכחי, רוב הדרוזים ברמת הגולן מוכרים כתושבי קבע בישראל, אולם לא כאזרחים.
מרכזי היישובים הדרוזים בישראל, נמצאים בכרמל, בגליל וברמת הגולן. בסוף שנת 2011 מנו הדרוזים 129.8 אלף בני אדם המהווים כ-1.65 אחוזים מאוכלוסיית המדינה, ו-8.3 אחוזים מהערבים בישראל, אף על פי שרובם אינם רואים עצמם כערבים. היישוב הגדול ביותר היה "עיר כרמל" (דאלית אל-כרמל ועספיא), שבו 22 אלף איש. בנובמבר 2008 אישרה הכנסת חוק[4] המבטל את האיחוד, ומשיב את המצב לקדמותו החל מ-1 בדצמבר 2008. העירייה המאוחדת שנוהלה תחת ועדה קרואה בראשות גבי אופיר פורקה. רמת הפריון בעדה ממשיכה לרדת, ובשנת 2007 הגיעה ל-2.5 ילדים בממוצע לאשה.